מכיר אני הרבה אנשים ,תושבי מדינת ישראל שרוצים לחיות כמו באמריקה…אפילו בימי העצמאות של מדינת ישראל ,ניתן לראות נערים מוכרים את דלק ארה"ב ובחלק מהרכבים הדגלים כבר מונפים בגאווה לאומית {אמריקאית גרידא}. זה טוב לפנטז. זה טוב לשאוף, זה טוב לחלום ולהאמין וגם אני כתושב המדינה , לפעמים חושב איזה כיף להיות אזרח המדינה הכלכלית והחזקה בעולם. לדבר אחד אני לא רוצה להגיע במחשבתי, היא עניין הנעדרים בארה"ב. יש לי חברים קולגות בעלי משרדי חקירות בארה"ב , שכל עיסוקם וזמנם הם מקדישים לאיתור נעדרים שם. שהרי מדובר בדרך כלל באנשים נורמטיביים , אנשים מן השורה, בעלי משפחה והגרוע מכל זה, אותם ילידם או נערים שנעלמו לפתע מתוך המסגרת המשפחתית, נעלמו להוריהם, לאחיהם ולשאר משפחתם הקרובה.
איזה לחץ…איזו עוגמת נפש… בלשון המעטה , זוהי מהלומה גדולה שבן משפחה ובמיוחד קטין נעלם להם לפתע ואין להם את הכלים ואת היכולת, לאתר אותם במדינה כה גדולה, ענקית יותר נכון ואתה נשאר עם המשקע הזה , עמוק בתוך הלב ומצפה בתוך תוכך לאיזה תקווה או ידיעה של הרשויות שם. רק השבוע פורסם ברבים , על אותו ילד שנעלם לפני 34 שנה בברוקלין וששמו ותמונתו פורסמה על גבי קרטוני החלב בארה"ב, דרך אגב הוא היה החלוץ והראשון בצורת פרסום זו.
תופעה זו לא רק באמריקה הגדולה, הפרשייה המפורסמת של הילדה הבריטית, שנעלמה בפורטוגל, בחופשה משפחתית עם הוריה. תושב השכונה שלו שנחקר בעבר בגין פרשייה זו ושוחרר , נעצר השבוע שנית והודה כי רצח את הנער. כוונתי במאמר זה , לא מתייחסת לאותם אנשים שרוצים להיעלם, כי זוהי באמת לא בעיה בארה"ב, אלא על אותם נעדרים שאולצו להיעלם , ע"י גורמים אחרים. אני לא רוצה לדבר על הגאות הגוברת של האלימות בימים אלו בישראל ומעורבותם של בני הנוער. אני באמת מקווה שבישראל תופעה זו לא תגיע כלל.